בחרתי במבנה רשומוני כמבנה בו ישנם כמה גרסאות שונות לאירוע של פרשת ויטינברג, מצב זה כפי שניווכח בפרשה הוליד רלטיביזם מוסרי וערכי בדבר החלטתו של גיבור והחלטותיהם של סובביו.
אם ניקח את המתודה של ויינריב(השפעה של המדיה על ההיסטוריה) (2004). נשתמש בכללי הסינימטוגרפיה של הקולנוע לפענח את התמונות מתוך הפרשה: נשתמש למשל בפלאשבקים לאחור, או עריכת צירופם של התמונות המשקפות כל אחת גרסה אחרת של האמת, וכך נייצר משמעות אחרת לאמת ההיסטורית בציר הזמן. כך בהילוך אחורי נחזור שוב ושוב לאירוע המחולל ונערוך מחדש את המציאות. מה היה קורה למשל אם המחתרת של וטינברג הייתה מודעת תחילה למתרחש בתחילת ציר הזמן ומונעת את ההסגרה לנאצים?. מה היה קורה אם גנס ראש המשטרה היהודית היה משלהב את ההמונים רק בסוף ציר הזמן של האירוע? האם זה היה מאפשר מויטינברג לחמוק מגורלו המר? (ויינריב, 2004).
וכך עברנו לשלב הבא בפלונטר האונטולוגי הזה והוא על פי היידן וייט (1974) בניית מבני העללה , בו אנו מציגים את הכרוניקה ההיסטורית כמבני עלילה. בכך ציפנתנו את הסיפור הטרגי הזה והוספנו לו צורת סיפור, מרכיבים מטאפיזיים ונרטיב מנחה. כך נוכל לבדוק את ההקשרים ההיסטוריים על פי הצירופים השונים של האירועים בהם נגזור תמות תת ג'אנריות (וייט, 1974).
יש לציין כי פרשת ויטנברג היא רק חלק קטן מסיפור גטו וילנה אך קרדינאלי והכרחי לייצוג מלחמת המחתרות בנאצים. להלן "קולאז'' פרטי הפרשה (ואחריה פרשנות היסטוריוגרפית והיסטוריוסופית):
תמונה כללית ראשונה (אקספוזיציה ועלילה): בעקבות הלשנה בחקירה של פעיל קומוניסטי, דרשו אנשי הגסטאפו מהיהודים להסגיר את מנהיג המחתרת יצחק ויטנברג - ולא, ישמידו את הגטו. בליל ה-15 ביולי 1943 נקראו ויטנברג וחבריו אל גנס, ראש היודנראט ודסלר ראש המשטרה היהודית. קובנר הרגיש שמשהו הולך להתרחש, דלת צדדית ממשרדו של ראש היודנראט נפתחה, ואנשי אס.אס עם מקלעים דרוכים נכנסו למשרד. הם כבלו אותו באזיקים. אנשי המחתרת שהוצבו כתצפיתנים התנפלו על חיילי הגסטפו, שחררו את מפקדם והזעיקו תגבורת. ויטנברג הועבר למקום מסתור. הגרמנים הודיעו לגנס שאם עד שלוש לפנות בוקר לא יועבר ויטנברג לידיהם - יושמד הגטו. גנס גייס את המשטרה היהודית וקבוצה נוספת של גברתנים, החלה מהומה בגטו. ההמונים דרשו את הסגרתו של המפקד, גנס שידר :"אחד או עשרים אלף!". המטה של המחתרת עמד בפני החלטה גורלית (רינדזיונסקי, תשמ"ז).
תמונה שניה (המחתרת): "בחצות נאמרה הפקודה "ליזה קוראת!" , הנשק חולק ללוחמים, רוב חבריי הארגון התנגדו להסגרתו של ויטנברג ודרשו להילחם, הרי מתחילה התכונן הארגון ליום המר והנמהר בו נצטרך לגרוף את המוני הגטו להשתתף במאבק, והנה עכשיו התהווה המצב..." (רינדיונסקי,תשמ"ז)
תמונה שלישית (היודנראט): "עוד באותו לילה כינס ראש הגטו את המשטרה, את ראשי קבוצות העבודה ואת אנשי האגרוף ונשא בפניהם דברו. בנאומו תיאר את המצב,,.. הוא האשים את הארגון הלוחם כפורשים מהציבור, מתנכלים לגורלו, שואפים להפר את "הסדר", על מנת לקרב את הקץ. לדבריו, נדרש ע"י הגסטאפו יצחק ויטנברג בלבד. אחרת, אומרים אנשי הגסטאפו לחסל את הגיטו כולו, להעלותו באש ולהפציצו מהאוויר,..בהמשך אמר, הגסטאפו מבקש לאסוף את האנשים ובני משפחותיהם " (רינדזיונסקי, תשמ"ז).
תמונה רביעית (ויטנברג): "ויטנברג הסתכל על אקדחו וחשב להתאבד, אך עצר את עצמו. המפקד שאל: "אתם רוצים שאמסור את עצמי?" . לאחר שתיקה אמר קובנר: "ראה, ברחוב עומדים יהודים, בהם נצטרך להילחם כדי להגיע אל האויב ...תן פקודה ונילחם. אתה מוכן לזה?" (שריד, לוי אריה ,1997 בתוך: ארגון הפרטיזנים).
תמונה חמישית: (מנקודת מבטה של ויטקה קובנר), "ההמונים החלו להסתער על חברינו מהמחתרת עם מקלות ואבנים יושבי הגיטו לא שיתפו איתנו פעולה, כמו הוריהם של אנשי ה "אפ פי או" שקיללו אותנו וכן אנשיי רוח בינהם קלמנוביץ איש יהדות וילנה
ויטנברג הסגיר את עצמו על פי ההחלטה של התא הקומוניסטי ומאוד נפגע, שסוניה וחיינה הקומוניסטיות תמכו בכך. אני עדיין זוכרת את זה באופן כה חי : חברי המחתרת עומדים משני צידי הרחוב הקטן ורואים את ויטנברג יוצא ממחבואו ומסגיר עצמו לגרמנים (קובנר, 2013).
לסיכום (מסר) הבררה המוסרית הייתה הסגרת ויטנברג או מלחמת אחים?. לשיח שהתרחש בין חברי המטה באותם רגעים קריטיים אין ווידוי, המסמך , נשאר כמסומן הריק בדפי ההיסטוריה של המחתרת היהודית .הוא תמצית הטרגדיה האיומה של יהודי אירופה בתקופת הסיוט של ימיי הכיבוש הנאצי (ברזל, 1998).
עריכת התמונות לעיל מאפשרת לנו על פי וולטר בניימין (1983) להישיר מבט אל ההיסטוריה ולהחיות את הסיפור ולבנות נרטיביים שונים ממנו (ובהשראת הרומנטיזם ההיסטורי - מה היה קורה אם כל אחד מהשניים האלה היה מתבונן בגורלו הוא מול האימה הנאצית וביחד היו יוצרים ממיקרו סיפוריהם מבט מקרו היסטורי?) (בנימין, 1983). ניתן לראות פוטאג' ממשי כגון קלוז-אפ של אקדח, לונג- שוט של המון זועם, הזרה ריאליסטית. מונטאז' המחבר בין תקריב לשוט מרוחק המסביר מיקרו היסטוריה או כפי שהצגנו נקודות מבט שונות המוצלבות באופן לינארי וסטיכי הבודקות את התוצאה ההיסטורית בכל קולאז' נבחר, ממש הרכב קוגניטיבי שונה בין ריאליסטי לבדיוני?. כפי שמגדיר זאת היידן ווייט דמיון בונה. לסיכום הצגנו בפניכם מתודולוגיה היסטוריופוטית לניתוח הפרשה (ויינרייב, 2004 & וייט, 1974).
לשאלה כיצד היה צריך לנהוג יצחק ויטנברג היא סגה בין המציאות לתפיסתה הן על ידיי הגורמים השונים שפעלו בגטו והן על ידיי הגיבור , זאת בעצם שאלה מהותית ופילוסופית . הדילמה האישית הייתה כפי הנראה שפעולותיו ברגע קריטי היו חד סטריות וסגורות באופן התמודדותם מול המציאות כפי שנציג בהמשך (אריאלי, 1992) .
מחד על מנת להבין לעומקו את המבנה הרשימוני הזה מומלץ שכל החוקר בדבר צריך לשים עצמו במקומו של ויטנברג ולתהות מה הייתה בחירתו?. וזאת מבלי שיוכל להרגיש בעצם את הדיאלקטיקה הפיזית והמטאפיזית הכלולה בהעמדה זו. מאידך יש לאמץ נקודות מבט נוספות, כגון שאלת הקרבתו לנאצים מצד הגורמים העוינים, היא גם שאלה מורכבת הכוללת תפיסות סברות ואמונות של "עם" תחת סבל אנושי ואיום קיומי תמידי. אם כך מה התחולל בין הפוליטיקה של הגטו של ויטנברג?. מה בין הרהורי האמת של המחתרת לאונטולוגיה הטופחת על פניהם ומרסקת את הבסיס הקיומי של היחידה המיוחדת הזאת?. (אריאלי, 1992). מה בין הלחץ הפסיכולוגי אשלייתי של ההמון שדבק גם בחלק מאנשי מחתרת אל מול לחץ קיומי, טרגי של הגיבור?. הפער בין התודעות הרבות משאיר את הסיפור הזה עם קצוות פתוחים.
אין ספק לא הייתה זאת החלטה מאורגנת של המחתרת אלה לחץ קולקטיבי והחלטה של אדם בודד, אין ספק שהייתה הסתרה מפני המחתרת והם נעו בין דמוי של המציאות למציאות בשטח, אך היה זה דמוי משותק חסר מבנים ללא משמעות וישויות רוחניות המאפשרות בריחה. התמודדות שקולה או העדר הצרנה או "החלפת ראשים" (אריאלי, 1992) באין פתרון או שיפוט אובייקטיבי, נותר בזירה ייצוג של פשיזם סובייקטיבי הבא מכיוון גנס ראש היודרנראט.
מאוחר יותר נשאלת השאלה המטא היסטורית מה היה מקומה של פרשת וטינברג כתודעה מיתית בישראל?(וייט, 1974). כמייצג מיתוס הגבורה של לחימת המחתרות או כאפוס חבוי וממודר שעדיין לא יצא לאקרנים אך שורבב לנרטיב המרכזי של הלחימה בשואה באופן חלקי. יגידו אנשיי ההגמוניה "כבודו במקומו מונח" אך אנחנו בין הזדהות לסולידריות רגשית קירבנו אותו להיסטורי, למיתי לפואטי. וכפי שאמר פוקו תרגלנו כתיבה דיסקורסיבית של תופעות שנדחקו הצידה על ידיי ההיסטוריה הלאומית או של אליטות שלא חפצו בנרטיב הזה בעיקר בניסוחם את ספריי הלימוד בהיסטוריה (פוקו, 2005). בכך הם הגדירו אותו כאירוע היסטורי ניטרלי במבחינה ערכית ואנחנו שמנו אותו במרכז ומצאנו את יסודות הכוח בסיפור והפכנו את הלא מוכר "לפרולטריון" למוכר! (מרקס, ח. ת בתוך וייט , 1974).
אם ננסה לתאר את הכאוס שהתרחש בגטו ומחוצה לו על ידיי הפריזמה ההיסטוריוגרפית של גינצבורג, הכותרת המרכזית שלו תהיה "עולמו של גיבור נסתר במלחמת העולם השנייה" גיבור שהועמד לדין על כך שחתר תחת השלטון הנאצי ושלוחותיו. נבחן את החוויות האינדיבידואליות שלו מול חווית הקבוצה שלו וזאת בניגוד בינרי להמון הרודף אותו, כל אלה יתנו לנו תמונה בעלת מימד אובייקטיבי שגילויה הוא חוצה גבולות, לאומים וישויות ואם נרחיק לכת הורס את הפריודיזציה המקובלת של תפיסת השואה המיוצגת כיום (גינצבורג, 2005).
נוסיף על כך כי על מנת לעקוף את המסורת ההיסטורית יש לקטוע את ההמשכיות ההיסטורית ולחפש את הדיאלוג הפנימי בין הישויות: ישנם הקשרים פוליטיים אידאולוגיים חזקים בסיפור הזה, אפשר לשרטט את המורפולוגיה הדיאלקטית הפנימית המתבטאת בחיכוכים פנימיים ומציאות רווית סטירות ומתח בין כל צורות המרידה בנאצים בזמן נתון : בין הליטאים ליהודים, בין הציונים לקומוניסטים ,בין היודנרט לקהילת הגטו ,כאשר לבסוף כולם מפנים אצבע מאשימה אל המחתרת. ותארו לעצמכם כי כול כובד המשקל נופל על יצחק וטינברג (גיצבורג, 2005)
אם נעשה "התכווננות הבנה" לפרשה הזאת, קרי, דיאלוג בין תודעות עבר והווה (ועתיד כפי שנראה בסיכום דבריי במאמר), בין שני סובייקטים החיים באופקים אחרים ונעשה מיזוג אופקים בין החוקר לבין הדמות ההיסטורית, נמצא את הסיפור האנושי הדינמי של הקורבנות בסיפור מפרספקטיבה אחרת, רחבה יותר, אוניברסאלית יותר ללא תחום אפור. מחד הקורבנות - המחתרת והקהילה היהודית ומאידך התליינים - היודנראט והנאצים (גאדמאר ח.ת בתוך נווה&יוגב , 2002 עמ' 267- 271). נאמץ לנו שוב את המתודה ההיסטוריופוטית של ויינרייב ונמצא שתי תמונות חדשות המשקפות נקודות קונטרברסאליות של הסיפור האנושי של הקורבנות. ולאחר מכן נלך אחורה עד לתמונה השלישית בו גנס אוסף את הציבור ומשתלח במחתרת, התוצאה שנקבל היא דיכוטומיה בין תליינים לקורבנות, בין טוב ורע, התמונות שנציג להלן כאילו מבקשות להיאחז ב"יש" כמעט אלוהי אך נכנעות לתהומי לשטני, למוות.
תמונות 1 : "מבטי איבה וטירוף ותשוקת החיים האדירה "תנו לנו לחיות..לחיות!..."אומרים תושביי הגיטו...זועקים המבטים ושנאה קשה תהומית מופנית אלינו (המחתרת)...היהודים מביטים בנו כרוצחיהם..."בגללכם כולנו ניהרג..".."הציבור מסתער בסמטאות הגיטו הצרות על מי שרצו להיות לוחמיהם כדי להרוויח עוד שעת חיים". אומר קובנר בתקופת פוסט שואה..."כמה זה אנושי, אבל כמה זה נורא". (פורת , 2000 עמ' 143).
תמונה 2: "ויטנברג מוסר את אקדחו לקובנר.....כאשר ראתה אדזה פרידמן אהובתו של ויטנברג, שחדרה היה מקום מחבואו האחרון, פרצה בזעקות נוראיות, האשימה את הנוכחים בבגידה וברצח ובהקרבת קורבן חינם. אחזה בו ולא הסכימה להתנתק,...ויטנברג נפרד ממנה בכוח ויצא אל השער...."(פורת 2000 עמ 148 ).
לסיכום: תחילתה של החכמה ההיסטורית הזאת היא לראות את המצב הרשימוני הזה כמבנה על זמני, גם כהיות מצב לא שפיט הוא הופך לתופעה אנושית מטאפיזית הנותנת ביטוי לצורות מצוקה על אופי האדם וכוחם של ההמונים לקבוע גורלות, ולפיכך הינם גם היסטוריה של ההווה ואם תרצו גם העתיד המנבא מצבים של דיכוי אנושי תחת כיבוש . שיחזור הפרשה נעדר מהזיכרון הלאומי הקולקטיבי, ולכן אינו נבנה מספיק כמקור לפרספקטיבות רבות, אי חשיפתו פוגעות ביסודות האחדתו. וכך מונעים מההיסטוריה לחקור ולעצב את אופקו הממשי והרוחני. (אריאלי, 1992).
ביבליוגרפיה
אריאלי, י (1992): היסטוריה ופוליטיקה, עם עובד תל אביב.
בנימין, ו (1983): יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני, ספריית פועלים ת"א עמ' 17 – 60.
ברזל, נ, (1998): עד כלות ומנגד, המפגש בין מנהיגי המרד הגטאות לבין החברה הישראלית,הוצאת הספרייה הציונית,ירושליים.
גינצבורג, ק (2005): הגבינה והתולעים, הוצאת כרמל , ירושליים.
וינריב א, (2004 ) רשומון וההיסטוריון . כרך העת זמנים מספר 22
וייט, ה (1974): הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי , מתוך א, ויינרייב(העורך), חשיבה היסטורית, כרך ב', תא", האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 305 – 320.
נווה, א',(2002): היסטוריות : לקראת דיאלוג עם האתמול, הוצאת בבל תל אביב.
פורת, ד (2000): מעבר לגשמי, הוצאת עם עובד תל אביב.
רינדזיונסקי אלכסנדר,(תשמ"ז):חורבן וילנה, הוצאת: בית לוחמי הגטאות
פוקו, מ (2005): סדר השיח, הוצאת בבל, תל אביב, תרגם מצרפתית: נעם ברוך.
קובנר, ו, (2013): ויטקה לוחמת לחיים , הוצאת עין השופט.
תודה לפרופסור נעימה ברזל
מורה להיסטוריה
